גם וגם: על נוכחות בעתות מלחמה, עדות מסשן בגישת MBRASE עם חייל מילואים. ליווי רגשי גופני של חיילי מילואים בזמן מלחמה.

24 בפבר׳
זמן קריאה 6 דקות

מאת: עדי פרקש

עדי פרקש מציגה תיאור מקרה של עבודה עם חייל מילואים בזמן המלחמה הממושכת. קריאת המאמר נוסכת תחושת סדר וקוהרנטיות, דווקא בתוך מציאות כאוטית, הקונקרטית הרגשית כאחד, בה נמצאים מטופליה. פרקש מציגה שיטה המשלבת עבודת גוף ונפש, עבודה גמישה אך סדורה שיוצרת מיכל גמיש לתהפוכות החיים שכפתה המציאות ולחלקי הנפש השונים.

מבוא

במציאות הישראלית הנוכחית, בה מלחמת 'חרבות ברזל' ארכה כשנתיים וטרם הסתיימה סופית, תושבי ישראל, ובעיקר חיילי המילואים, חווים מעבר קיצוני ומתמשך בין שני עולמות: עולם הקרב והעולם האזרחי. מעבר זה אינו מתרחש פעם אחת, אלא שוב ושוב בהתאם לסבבי המלחמה ושירות המילואים - סבב, חזרה הביתה, ואז שוב קריאה לשירות. מציאות זו יוצרת מצב ייחודי של חוסר יציבות מתמשך, בו הגוף והנפש נדרשים להסתגל שוב ושוב לשני מצבי קיום שונים לחלוטין.

במאמר זה אציג מקרה טיפולי המדגים את הגישה האינטגרטיבית, שפיתחתי בשנים האחרונות בעבודתי עם עשרות חולים במחלקות שיקום, מטופלי בקליניקה הסובלים מחרדה וטראומה ובשנתיים האחרונות עם חיילי מילואים - גישה המשלבת עקרונות מפסיכותרפיה גופנית, מגישת ההתמקדות (Focusing) ומעקרונות הגל השלישי בפסיכותרפיה. הגישה מתמקדת בחיבור לחוויה הגופנית כנקודת מוצא לעיבוד רגשי, תוך דגש על קבלה רדיקלית, עבודה בתוך חלון הסיבולת וטיפוח תחושת חיוניות.

המאמר שלפניכם מבקש להמחיש את האופן שבו ריפוי עשוי להתרחש בתוך מרחב מצומצם בזמן, ללא תלות בפיתוח יחסים אך פתוח בגוף, באמצעות תיאור תהליך טיפולי שנערך עם ע׳.

הצגת המקרה: ע'

ע', גבר בן 32, לוחם קרבי ששירת ארבעה חודשים רצופים במילואים בעקבות אירועי 7 באוקטובר והשתתף בקרבות "השבת השחורה". זו לא הייתה חוויית הקרב הראשונה שלו - בעבר השתתף גם במבצע "צוק איתן". ע' הגיע לטיפול לאחר שליפת נשק בציבור, מעשה שהדאיג אותו ביותר והוביל אותו לפנות לעזרה מקצועית.

בזמן הטיפול, ע' עבר שני סבבי מילואים נוספים, התחתן והחליף מקום עבודה. תלונותיו העיקריות כללו: דריכות גופנית מתמשכת, חוסר שקט פנימי, כעס עצור, הפרעות שינה, התפרצויות רגשיות, קושי בתקשורת עם בני משפחה וחברים, הימנעות מפעילויות חברתיות, תחושות בדידות וריקנות, חוסר תחושת משמעות, קשיים בתפקוד המיני ושימוש מוגבר באלכוהול.

מפגש טיפולי מרכזי: לפני עלייה ללבנון

באחד המפגשים המשמעותיים, שבוע לפני שע' היה אמור לצאת לסבב מילואים שלישי בלבנון, הוא הגיע לפגישה עם בקשה לכאורה טכנית: "שבוע הבא אני יוצא למילואים ויש לי מבחן באוניברסיטה. אני רוצה להספיק את המבחן לפני שאני יוצא". כלומר, ע' מבקש להיבחן, לגשת לבחינה ולעבור אותה בהצלחה טרם היציאה לסבב נוסף של שירות מילואים. להשלים משימה מהותית עבורו ב'עולם האזרחי' לפני שהוא חוזר לעולם הקרב.

כשהזמנתי את ע' להתחבר לתחושה הגופנית סביב המצב שתיאר, התגלתה מורכבות עמוקה. במקום השאלה הפשוטה של לוחות זמנים, עלו שני חלקים פנימיים מנוגדים: מצד אחד, פחד עמוק מפני המוות הקרב - פחד שלא להספיק לחזור, שלא להיות עוד בעולם הזה. מצד שני, שמחה גדולה על החיים - החתונה, העבודה החדשה, החיים שמחכים לו בחזרה. בתוכו התקיים מתח עז בין שני קטבים אלה.

הצעתי לע' לתת ייצוג פיזי לשני הקטבים כדי לאפשר מגע ישיר עם שניהם. לצורך כך נעשה שימוש בכלי גופני פשוט בחדר הטיפולים – שתי כריות שייצגו את שני המצבים הפנימיים. אחת, כרית צהובה – “שמחה, אור, בטוח, אש, להבה, לבה”. השנייה, כחולה – “פחד, קר, שביר, עם סדקים.”

בתהליך הגופני ע׳ התבונן, נגע, ונע בין שתי הכריות. בכרית הצהובה תיאר מועקה מתחת לחזה – “שמחה חסרה”. בכרית הכחולה זיהה שהפחד “שומר עליו” – “המבוגר האחראי”.

בהמשך חזר לכרית השמחה ותיאר שקיעה, שמש שנכנסת מאחורי הים, תחושה של רכות ואור, לצד הכרה בכוחו של הפחד.הודגש הערך של התנועה בין שתי הכריות, היחסים ביניהן, והאפשרות לראות את שתיהן כשומרות עליו.

כשהזמנתי את ע' לשבת קרוב לשתי הכריות ולתת להן "לדבר" אחת עם השנייה, התרחש דיאלוג פנימי עמוק. הוא הבין שהחלק המפוחד בו שומר עליו, מזהיר אותו, מכין אותו למצבים מסוכנים. והחלק השמח - הוא זה שנותן משמעות לחזרה, זה שבזכותו שווה לשרוד. שניהם, הבין ע', שומרים עליו, כל אחד בדרכו.

לקראת סיום המפגש, ביקשתי מע' "לשמור" את החוויה הזו בגופו - רגע של הכרה במורכבות, בו הפחד והשמחה יכולים להתקיים יחד. נשימה עמוקה, עצימת עיניים, והרגשה של שני החלקים הללו כחלק ממנו. "אנחנו שומרים את זה כמו קובץ במחשב," אמרתי לו, "תוכל לחזור אליו בכל רגע שתצטרך."

עקרונות טיפוליים מרכזיים

1. הגוף מדבר: תשומת לב למערכת העצבית

במרכז הגישה עומדת ההבנה שהגוף הוא המרכז, ליבה של ההוויה - כשאנו מפנים את תשומת הלב לגוף, אנו מוצאים את הגבול ויכולים להכיל את התחושות הפנימיות והרגשות. אצל חיילי מילואים, המערכת העצבית נמצאת לעיתים קרובות במצב של עירור מתמיד - דריכות, חוסר שקט, ערנות יתר.

בעבודה עם ע', התמקדתי שוב ושוב בהזמנה להקשיב לגוף: "מה קורה עכשיו בגוף שלך?" "איפה אתה מרגיש את זה בגוף?" כשע' תיאר את הדריכות, היינו עוצרים ונותנים לגוף לספר את סיפורו - לא דרך מילים בלבד, אלא דרך תחושות, תנועות, נשימות.

2. עבודה בתוך חלון הסיבולת

הרחבת יכולת המטופל להכלה של המנעד הרגשי ושל מצבים רגשיים מגוונים היא מרכזית בעבודה עם טראומה. עם ע', היה חשוב לעבוד בקצב שהמערכת שלו יכולה להכיל - לא מהר מדי, לא עמוק מדי. כשהתחושות הפכו מציפות, חיפשנו יחד מקום נוח בגוף - עוגן שממנו אפשר להתבונן, לנשום, להיות.

במפגש שתיארתי, היכולת לייצג את הפחד ואת השמחה כחלקים נפרדים - כריות צבעוניות - אפשרה לע' להכיל את שניהם מבלי להיות מוצף. זוהי עבודה בתוך חלון הסיבולת - להיות עם החומר הקשה, אך לא להיבלע בו.

3. קבלה רדיקלית ונוכחות

גישת ההתמקדות מדגישה את היכולת לשהות בנוכחות התחושה המורגשת, תוך תחושת נפרדות ממנה במקביל לתחושת קירבה אליה. היכולת להכיר במורכבות, לא לנסות "לתקן" או להסיר חלקים, אלא לאפשר להם להתקיים כפי שהם, לצד חלקים אחרים.

כשע' הבין ששני החלקים - הפחד והשמחה - שומרים עליו, הוא לא היה צריך יותר להילחם בפחד או להרגיש אשם על השמחה. שניהם קיבלו לגיטימציה. זוהי קבלה רדיקלית של המורכבות האנושית.

4. שיקום תחושת חיוניות ואמונה בחיים

אחת המטרות המרכזיות בעבודה עם חיילי מילואים היא שיקום תחושת החיוניות - הרגשה שהחיים שווים, שיש משמעות, שיש עתיד. רבים מהם מתארים תחושת ריקנות, בדידות, חוסר משמעות - כאילו משהו בפנים כבה.

במפגש עם ע', החיבור לשמחה - לחתונה, לעבודה החדשה, לחיים שמחכים - היה חיבור לחיוניות. לא כהכחשה של הפחד, אלא כצד נוסף, כחלק שגם הוא אמיתי וגם הוא חשוב.

5. תפנית פנימית שמובילה לתפנית חיצונית

ג'נדלין מתאר כיצד השהייה עם התחושה המורגשת מאפשרת למשהו להיפתח ולהשתנות - מצב סגור הופך למצב פתוח, והשינוי הפנימי מוביל לשינוי חיצוני בהתנהגות ובתפקוד.

אצל ע', התפנית התרחשה כשהוא הצליח להכיל את שני החלקים יחד. משהו נרגע בגופו - הנשימה התעמקה, החזה נפתח, המבט השתנה. זוהי התפנית הפנימית. בהמשך הטיפול, ע' דיווח על שינויים משמעותיים: פחות התפרצויות כעס, יכולת טובה יותר לתקשר עם אשתו, החלטות מושכלות יותר לגבי העבודה והלימודים.

אתגרים של המטפלת

העבודה עם חיילי מילואים בזמן מלחמה מציבה אתגרים ייחודיים בפני המטפלת:

בעבודה עם לוחמים פוסט-טראומטיים מתקיים מתח מתמיד בין הרצון להגן לבין הצורך לאפשר מגע עם הכאב. “הפחד לגעת בזה” הוא גם פחד המטפל. בתקופה של מלחמה, כאשר הטראומה היא קולקטיבית והמטפלת עצמה חווה מציאות דומה, נדרש איזון עדין בין אמפתיה להזדהות.

במפגש עם ע׳ מצאתי את עצמי נעה בין ההקשבה לגוף שלי – הנשימה, הדופק, תחושת הכיווץ – לבין נוכחות בתוך הסיפור שלו. יכולת ההכלה של התחושות הללו בתוכי יצרה מיכל שאיפשר גם לו להכיל את שלו.

פיתוח מתודולוגיה תוך כדי תנועה - המציאות הישראלית הנוכחית היא ייחודית, והיה צורך לפתח דרכי עבודה שמתאימות למצב הזה, תוך כדי תנועה.

חזרתיות של סבב-ויסות-ערעור - כל סבב מילואים מערער שוב את היציבות שנבנתה. הטיפול צריך להכיל את החזרתיות הזו.

תחושת הזרות - רבים מהחיילים מרגישים ש"זר לא יבין זאת". כמטפלת, היה חשוב ליצור מרחב בו הם מרגישים מובנים, גם אם אני לא חייתי את מה שהם חיו.

סוגיות אתיות - שאלות של מימון הטיפול, פוליטיקה, והשפעת המציאות המלחמתית המתמשכת על כולנו.

מאפיינים ייחודיים של הגישה

הגוף תחילה - התחושה המורגשת היא סוג של מודעות גופנית של מצב או מאורע, רובד לא מוכר ועמוק מאוד של מודעות תחושתית. בעבודה עם חיילי מילואים, הגוף הוא נקודת המוצא - לא הסיפור המילולי, אלא מה שהגוף מספר.
לכל אדם יכולת טבעית לריפוי עצמי- שילוב של פסיכואדויקציה עם בעלות על החיוניות האישית - הבנת מנגנונים ביולוגיים של מערכת העצבים ועיבוד אירוע טראומתי כך שלא בהכרח תיווצר פוסט טראומה.
טיפול קצר מועד - המציאות של סבבי מילואים חוזרים, של עבודה ומשפחה מחייבת טיפול שיכול להיות קצר ואינטנסיבי, עם מפגשים ממוקדים ויעילים. במקרה המדובר נערכו סה"כ 3 מפגשים

סיכום

העבודה עם חיילי מילואים בזמן מלחמה מחייבת גישה טיפולית שמכבדת את המורכבות, עובדת דרך הגוף, ומאפשרת קבלה רדיקלית של כל החלקים - הפחד והשמחה, החוזק והפגיעות, הרצון לחיות והחשש מהמוות.

התפנית הפנימית שמתרחשת מביאה לתפנית חיצונית, אך זו איננה פעולה חד פעמית - זהו תהליך ממושך המורכב מצעדים קטנים ופנימיים. כל פעם שמצליחה להתרחש התרחבות פנימית, משהו משתנה, והמערכת האורגנית נפשית-גופנית זזה לכיוון של ריפוי.

העבודה הזו מלמדת אותנו כי גם בתוך המציאות הקשה ביותר, גם כשהפחד והכאב נוכחים, אפשר למצוא גם את השמחה, את החיוניות, את התקווה. לא במקום הפחד, אלא לצידו. לא כהכחשה, אלא כהכרה במלוא המורכבות של החיים האנושיים.

תרומתה של גישת MBRASE לתחום השיקום והבריאות

גישת MBRASE (Mind - Body Recovery & Somatic Empathy) מביאה לשדה הטיפול והשיקום מתודולוגיה אינטגרטיבית בהירה, המחברת בין עקרונות טיפוליים רגשיים-פסיכולוגיים לבין חוויה גופנית חיה. בתוך מערכות בריאות ושיקום, שבהן הזמן קצוב והצוותים מתמודדים עם עומסים רגשיים ופיזיים, מציעה הגישה מסגרת עבודה גמישה, הניתנת ליישום גם בתנאים של טיפול קצר מועד.

טיפול בגישה מאפשר למטופלים – חולים בתהליכי שיקום, נפגעי טראומה, אנשי צוות ולוחמים – לחזור אל תחושת החיות והמשמעות דרך הגוף. הגוף, שהוא לעיתים המקום שבו נצרבה הפגיעה, הופך למרחב שמאפשר תקווה.

ביבליוגרפיה:

יוג'ין ט. ג'נדלין (1978), התמקדות, הוצאת מרקם.
פיטר לוין (1999), להעיר את הנמר, הוצאת אסטרולוג.
Eugene T. Gendlin (1996), Focusing-Oriented Psychotherapy, The Guilford Press.
הרמן, ג’ודית לואיס (1992). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.
רוס, ג’ינה (2008). מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת הריפוי. הוצאת נורד.
קורנל, אן וייזר (1996). כוחה של התמקדות. הוצאת אור-עם.

עדי פרקש-

פסיכותרפיסטית גופנית (ביוסינתזה), מדריכה ומייסדת MBRASE - המרכז לשיקום גוף-נפש. מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ומטמיעה תוכניות הכשרה במוסדות בריאות.

ליצירת קשר: 054-5571910. mbrase.co.il