על מלחמה, תפיסה ופרקטיקות גוף-נפש
- 24 בפבר׳
- זמן קריאה 6 דקות
מאת: נעמה בן-שמחון
נעמה בן-שמחון חוזרת לימים הראשונים לאחר השבעה באוקטובר, ימים בהם תפיסת מציאות השתנתה. המאמר משלב כתיבה אישית ומושגים מהתפיסה הפנומנולוגית, ומציג שתי פרקטיקות גוף-נפש: "כתיבת גוף"- המגשרת בין החוויה הגופנית לביטוי ולחשיבה המילולית, ומדיטציית טונגלן- כדרך מיומנת למפגש והיפתחות אל כאב העולם.
* המאמר הוא עיבוד של פרק בעבודת סיום בתוכנית "פסיכותרפיה מודעת גוף" באוניברסיטת רייכמן.
מבוא
אירועי השבעה באוקטובר הותירו חוויה קולקטיבית של שוק וטראומה. טקסט זה מתאר ניסיון אישי לעבד, לפענח ולהנכיח משהו מהחוויה הגופנפשית של ימי המלחמה הראשונים.
חשוב לציין שלא חוויתי או הייתי עדה ישירה למאורעות היום. מלבד מספר אזעקות, לא הייתי נתונה בסכנה, אך ההלם ותחושת העירעור הכו גם בי.
דרך החוויה והחקירה האישית שלי, אציג שתי פרקטיקות המציעות אפשרות לעיבוד הטראומה, במקום בו החשיבה קורסת: כתיבת גוף ומדיטציית טונגלן.
כתיבה גופנית היא תרגול שבא לגשר על הפער שבין החוויה הגופנית הלא מילולית, לבין התודעה המנסה לעבד ולהבין.
מדיטציית טונגלן, היא דרך מיומנת לפגוש את כאב העולם ולהיפתח אליו ולא להיות רק מוצפת או להתנתק.
במאמר אשלב תמצות של רעיונות מהפילוסופיה הפנומנולוגית (תורת התופעות), יחד עם קטעים מתיעוד החוויה האישית שלי.
הפנומנלוגיה של התפיסה- גוף חי בעולם
התפיסה כחוויה גופנית
"תפיסה" היא האופן בו אנו מתקיימים וחווים את העולם, היחסים ואת עצמנו. האדם מתקיים וחווה את המציאות דרך הנוכחות הפיזית והגופנית שלו, ולא רק דרך תודעה מנותקת.
הפילוסוף והפסיכולוג מוריס מרלו-פונטי טוען כי אנו חוות ותופסות את העולם דרך הנוכחות הפיזית- גוף והחושים- ולא רק דרך התודעה. כלומר, החוויה האנושית היא חוויה מוגפנת (Embodied) , שבה היות האדם "גוף בעולם" מהווה את הבסיס להבנת יחסיו עם המציאות והסביבה. התפיסה והחוויה מושפעות מהעולם ומשפיעות עליו.
מכאן כי הגוף איננו רק אובייקט לחקירה חיצונית על ידי התודעה, אלא גם גוף סובייקטיבי, חי. יתרה מכך, הסובייקטיביות עצמה נוכחת ומגולמת בגוף, גוף שנוכח בעולם.
הבנה זו ממקמת את החוויה הגופנית במרכז, כתשתית ראשונית של כל ידיעה והתנסות.
החוויה היומיות נטועה בעולם שסביבנו, שנתפס על ידי הגוף. עוד לפני חשיבה, הירהור או דמיון, הגוף הוא זה שמעורב וחי בעולם. הגוף, החוויה והתפיסה הגופנית, הן התשתית הראשונה עליה יופיעו מילים והמשגות.
כך, התפיסה שלנו את העולם היא פעולה אקטיבית, פעולה של הגוף החי שבא במגע אינטימי עם העולם:
עוד לפני שאנו חושבים על הרחוב, אנו הולכים בו ומכירים אותו דרך החושים; עוד לפני שאנו מפרשים את האזעקה, הגוף שלנו מתכווץ לקראתה.
אזעקות ראשונות בירושלים. אני, הגוף שלי, מגיב לעולם שקרה בו דבר. הסביבה הפיזית לא השתנתה, אך כאילו עולם חדש ורע צנח עלינו. הרחובות המוכרים נראים נושאי סכנה, המרתף הנידח נוסך ביטחון. הגוף שלי מתוח, טונוס השרירים עולה באזור הראש והכתפיים, הרגליים והמכז נמלאים באובך. גם הלב והנשימה השתנו.
להיות מתחילים תמידיים בעולם
מרלו-פונטי מעודד אותנו לאמץ גישה של "תשומת לב ופליאה" כלפי העולם, להיות "מתחילים תמידיים". חווית הטראומה, באופן פרדוקסלי, כופה עלינו מצב כזה.
בשמונה באוקטובר אני חוזרת הביתה, לעיר מגורי. אני מכירה כאן, יודעת, אך הכל חדש. בימים הראשונים התבוננתי, חייתי והלכתי בעולם כמתחילה. העולם נגלה בפני כחדש, ושונה. זרות זו, לעולם חדש-ישן ולא מוכר, היא זו שאפשרה, או כפתה עלי, לחזור ולהיות עם מה שנתפס מולי. דווקא מתוך הזרות נדרש ממני לחזור לעולם, לחוויה הגופנית והחושית שלי בו.
מסגרת פילוסופית זו מספקת רציונל נוסף לכך שעיבוד טראומה אינו יכול להתרחש במנותק מהגוף. עליו לכלול את הממד של הגוף החי, החווה, התופס והזוכר. הבנה זו מובילה אותנו באופן טבעי אל הפרקטיקה הראשונה –דרך 'כתיבת גוף'.
פרקטיקה יישומית: מגע ועיבוד חוויה דרך 'כתיבת גוף'
אני הולכת ברחוב. אני יודעת את זה מכיוון שהגוף שלי יודע איך ללכת. לולא הידיעה הגופנית, הזו לא היתה לי יכולת לכך, המיינד כבר לא יודע כלום.אני הולכת בחלום בלהות, העולם מטושטש, החושים מנסים לתפוס אותו. העיניים רואות פחות טוב, או אולי זה העולם שהטשטש. התפיסה שלי מנזילה את העולם, המוצקות שלו מתערערת, העולם נוזל מסביבי. נוזל וקפוא, אני ביצירה של דאלי, שעון וזמן שהתעוותו
בעוד שבשפה מילולית יש לוגיקה, סדר ותחביר, החוויה הגופנית היא כאוטית, בו-זמנית, חושית ורבת-רבדים. כתיבת גוף היא פרקטיקה שבאה לגשר על הפער האינהרנטי שבין החוויה הגופנית הלא מילולית לבין התודעה המנסה לעבד ולהבין.
כתיבת גוף היא ביטוי חי לטענתו של מרלו-פונטי, לפיה העולם נחווה ראשית דרך הגוף. הגוף אינו רק אובייקט, אלא מגלם את הסובייקטיביות שלנו והקשר האינטימי שלנו עם העולם.
בכתיבה זו נרצה להנכיח את הגוף בתוך הטקסט ולהפוך אותו מאובייקט לסובייקט חי ונוכח.
אין מדובר בכתיבה אנליטית על הגוף, אלא בכתיבה מתוך הגוף, המאפשרת לתחושות, לדימויים ולתנועות הפנימיות לעלות על הכתב.
זוהי כתיבה שחורגת מהכללים המקובלים- היא אסוציאטיבית, אישית, מטאפורית. חומר הגלם של הכתיבה הן חוויות ותחושות פנימיות, שהחיבור אליהן דורש הסכמה לשהות באזורים של עמימות, כאב וחוסר שליטה. זהו ניסיון ליצור שפה הנובעת מהגוף עצמו.
דרופמן מציע כי הכתיבה מאפשרת לנו לחוות שוב רגעי סכנה, בהם הגבולות בין הגוף לנפש מיטשטשים. כתיבת הגוף מאפשרת לחזור לרגעים אלו, אך ממרחק בטוח, מתוך מקום של ביטחון יחסי בהווה וכך להתחיל ולעכל אותם.
בטקסט זה אני מובאים חלקים מתהליך כתיבה אישית שלי, שאפשר לי לתעד ולעבד משהו מהחוויה בימים לאחר השבעה באוקטובר. הפרקטיקה דרכה עבדתי היו פרקי זמן עוקבים קצרים של מדיטציה, תנועה חופשית וכתיבת רצף תודעה.
פרקטיקות נוספות לכתיבת גוף:
כתיבה והענקת קול וסובייקטיביות לאחד מאברי הגוף או התחושות הגופניות.
המחשה ויזואלית של החוויה הגופנית דרך מרחב הדף, למשל: כתיבה בשורות שבורות, שיבוש סימני הפיסוק, משחק עם המרחב בדף שאיננו מכיל מילים, גודל משתנה של אותיות ומילים.
כתיבה אסוציטיבית, שאיננה נתונה לסדר ולהיגיון המקובל של השפה. למשל דרך שימוש בתחביר שבור, חזרתיות, שילוב משלבים, שימוש בפרדוקסים.
גופי הוא אובך דחוס בתוך שק של עור. אובך לא יציב, רוצה להתפזר, נחסם בגבולות עצמו, עורי. אובך עכור. אני לא יכולה לשלוט באובך, והתנועה משייטת איטית קלה שקטה. איטיות מאיימת.
בשרי נהיה אביך ועצמותי מכורסמות, השלד מחזיק עצמו בקושי, הגוף מתהלך סהרורי.
השמיעה התחדדה לי, אני שומעת את דקויות הדממה של רחוב מרוקן. האובך האיטי, שהוא אני, דרוך לקולות אזעקה, הסרעפת מתקשחת, כאילו עצירת הנשימה תעצור איתה את הסכנה.
היכולת לתעד ולעבד את חווית הגוףנפש באמצעות הכתיבה חשובה, מחייה. אך כאשר הסבל אינו רק אישי אלא קולקטיבי, עולה הצורך בכלי נוסף, כזה המאפשר מגע פעיל, מיומן ומיטיב עם סבלו של העולם.
פרקטיקה יישומית: האלכימייה של הלב במדיטציית טונגלן
אני רוצה לברוח מהעולם, המפגש איתו חשוף ומכה וצורב. העולם מותיר בי כוויות. אני מחפשת מפלט- ואין. אני חייבת לפגוש את העולם. לפקוח עיניים להסיר את האובך. כי אי אפשר שלא, העולם מכה בחוזקה בדלתות, בחלון, בדלת התודעה.
הן הבודהה והן מרלו-פונטי מבקשים מאתנו להיות במגע ישיר עם העולם, עם מה שנוכח כעת, כפי שהוא וכפי שאנו בתוכו. לוותר על הסבר ופרשנות העולם במושגים ורעיונות. להכיר בדינמיות ובהשתנות המתמדת, של העולם ושלנו, ככרוכים זה בזה.
למרות הרצון, אין איך לברוח מהמציאות הקשה, אך מגע חשוף יכול להיות הרסני.
מדיטציית ה'טונגלן' (בטיבטית- נתינה וקבלה) מציעה דרך מיומנת למפגש עם מציאות אישית וקולקטיבית כואבת כל כך. התירגול מאפשר מגע מבוקר עם הכאב, ומטפח תחושת חיבור אוניברסלית.
זוהי פרקטיקה גופנית ומדיטטיבית, שמבקשת איתנו להיות עם הכאב, מושיבה אותנו לעשות את ההפך מבריחה:
בשאיפה, אנו מדמיינים שאנו שואפים לתוכנו את כאבם של אחרים בדמות עשן שחור וסמיך. העשן נכנס אל הלב, ובאלכימיה פנימית הופך לאור חם ומרפא.
בנשיפה, אנו שולחים את האור החוצה, אל כל מי שזקוק לו.
זהו תהליך אלכימי, של התמרת הכאב לאנרגיה של חיבור וכוונת ריפוי. אך זו אינה אלכימיה נקייה והיא מותירה משקעים,
"הרוע האנושי מותיר בי את עקבותיו, משקעים מהעשן השחור נשארים בי וסודקים את הלב".
אך במקום להיות מוצפים מהכאב הקולקטיבי, התרגול מאפשר להתחבר אליו, לעבד אותו, לצאת מהסבל הבודד ולפגוש שוב את היכולת שלנו לטוב.
עבורי, שתי הפרקטיקות, כתיבת הגוף וטונגלן, השלימו האחת את השנייה. הראשונה מאפשרת לעבד את החוויה האישית והגופנית, והשנייה מאפשרת להתחבר באופן מיטיב לכאב הקולקטיבי. יחד, הן מחזירות לנוכחות גופנית ובשרית בעולם, גם כאשר הוא מדמם וכואב.
סיכום
בזמן משבר הטראומה חודרת ונחוות דרך הגוף, ויחד עם זאת הגוף הוא גם שער לריפוי, חיבור לטוב ולחוסן. כאשר המילים קורסות והמחשבה נסדקת, החזרה אל הגוף, אל תחושותיו, נשימתו וצרכיו- מציעה ולו לרגע, קרקע בתוך הכאוס.
החזרה אל הגוף, אל נשימת הלב, אל צרכיו הבסיסיים ואל היכולת לתת מילים לחווייתו, מאפשרת לתת פשר לעולם, ולנכוח בו מתוך חיבור לעצמנו וחיבור לאנושיות האוניברסלית.
רשימה ביבילוגרפית
דופרמן, עירן. 2017 . כשהגוף מתפרק העיקר מופיע; כתיבתו של הגוף כאסון וכהבטחה . מחברות לפילוסופיה קונטיננטלית- כתב העת של הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, אוניברסיטת תל-אביב. עמודים .41-56, אוניברסיטת תל-אביב
טטרסקי, אביב. 2010. פילוסופית הגוף של מוריס מרלו-פונטי. נדלה מ: https://avivsky.wordpress.com/2010/04/25/merleau-ponty/
שר-שלום, תמר. 2014 . כותבות את הגוף- נעות את המילים. פערים ופרדוקסים בכתיבת- גוף ובאימפרוביזציה במחול. כתב עת למחול, .26
Keat, Russell. 2013. .Merleau-Ponty and the phenomenology of the body. Understanding Phenomenology Oxford: Basil Blackwell. Chapter 6 pp. 153-181
נעמה בן-שמחון -